הוויכוח על ארז: תרגיל עוקץ פלסטיני?

הטענה כי מעבר הגבול בארז ונתיב העשרה הם חלק משטח עזה עלולה להתברר כתרגיל עוקץ פלסטיני שמטרתו לקבע את גבולות 67' כרף טריטוריאלי לנסיגות עתידיות של ישראל.
אבו מאזן טוען כי מעבר הגבול בארז ונתיב העשרה נמצאים בשטח עזה. לפיכך, ישראל נותרת כובשת בעזה. (אל קודס 2/9; הארץ, 3/9, 6/9; 13/9). בשל כך מסרבים הפלסטינים לדון בעתיד מעבר ארז.
לכאורה, עמדתה של ישראל מבוססת על הסכמים עם הפלסטינים ובכללם הסכם אוסלו. לכן, יש הטוענים שהפלסטינים "לא עשו שיעורי בית, או שהם סומכים על כך שהצד הישראלי לא מקפיד להכין שיעורים" (הארץ, אלדר, 13/9).
ואולם, ניתן לפרש את עמדת הפלסטינים כתרגיל עוקץ. הם מוכנים להפסיד קרב על נתיב העשרה וארז כדי לנצח מערכה ביחס לעזה ולגדה.

מה הסוגיה?

בהסכמי רודוס (1949) נקבע שגבולה הצפוני של עזה יעבור בנחל שקמה, במקום בו שוכן היישוב 'נתיב העשרה'. ואולם,בהסכם חילופי השטחים (1/50), הסכימו ישראל ומצרים להסיט את גבולה הצפוני של רצועת עזה כשני קילומטרים דרומה, דרומית למעבר 'ארז', בתמורה למסירת שטחים לידי מצרים בדרום מזרח הרצועה. לפיכך, מעבר ארז ונתיב העשרה נמצאים מחוץ לשטחה של עזה, קרי, בשטח ישראל;
קו הגבול של ה-4 ביוני 1967 משורטט על פי הסכם זה ומופיע במפות הגבול עליהן חתמו הפלסטינים בהסכם אוסלו (סעיף 13 בהוראות הסיכום).

למה זה חשוב? למה עכשיו?

הפלסטינים מנסים לכרסם בהישגים של ההתנתקות - למנוע מישראל הכרה בסיום הכיבוש והאחריות כלפי עזה; ולהקשות על מהלכים חד-צדדים נוספים בגדה כדי לחייב את ישראל לשוב לשולחן המו"מ. ישראל אינה פונה לאו"ם על מנת לקבל הכרה רשמית בסוף האחריות והכיבוש משום שהיא חוששת שהאו"ם יכריע כנגדה או יצור תקדימים אשר ימנעו מהלכים עתידיים בגדה.
לכאורה נראה כי בסוגיית מיקום הגבול בארז ובנתיב העשרה צדקתה של ישראל תצא לאור בקלות. פרשנות זו עלולה להחמיץ את התחכום במה שעשוי להתברר כתרגיל עוקץ פלסטיני:
לכאורה, הם טוענים לריבונות על נתיב העשרה ומעבר ארז ומוכנים להביא את הסוגיה לדיון באו"ם; בפועל, הם יודעים שרבים סיכוייהם להפסיד בדיון זה.
ואולם, מטרתם האמיתית של הפלסטינים היא:
  • למשוך את ישראל לזירת האו"ם והמוסדות המשפטיים הבין-לאומיים שם הם נהנים מיתרונות ברורים;
  • לקבע את עיקרון הנסיגה לגבולות 1967, ולפיכך, לקבוע רף טריטוריאלי שאינו ישים בגדה;
  • להביא את הדיון בסוגיית סוף האחריות והכיבוש ביחס לעזה לדיון בפני האו"ם.
הפלסטינים מוכנים "להפסיד בקרב" על נתיב העשרה וארז בכדי "לנצח במערכה" על עזה והגדה.

כיווני חשיבה ופעולה

היגיון ההתנתקות מחייב להקפיד שלא להיכנס לכל מהלך משפטי בין-לאומי שעשוי לפתוח פתח לדיון במעמד גבולות ה- 4/6/67 או במעמד עזה לאחר הנסיגה.
כבר כעת נשמעות קריאות בישראל להפנות את סוגיית מעמד הגבול בנתיב העשרה ובארז לערכאה בין-לאומית. ואולם, פניה כזו עלולה לשחק לידי תרגיל העוקץ הפלסטיני. לכן, למרות שגבוהים הסיכויים לניצחון ישראלי בהליך משפטי בסוגיה זו, לישראל לא כדאי לפנות לערכאה משפטית בין-לאומית.
אם ישראל תאלץ לפנות לערכאה משפטית כזו, עליה להקפיד לצמצם את מנדט הדיון לסוגיית מיקום הגבול עפ"י הסכמי אוסלו.
מנוף הזמן – בתוכנית ההתנתקות אין חתירה לסיום המחלוקת הטריטוריאלית עם הפלסטינים, לכן, לכאורה, לישראל יש זמן. אם הפלסטינים לא רוצים בפתיחת מעבר ארז, אל לישראל להתנגד לכך.