ההיפוך ביחס לכיבוש: אתגר חדש לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל

מסמך זה, שהוגש לכנס הרצליה השביעי, בוחן את משמעויותיה של מגמת ה'היפוך' בעמדה הפלסטינית ביחס לכיבוש הישראלי. מגמה זו היא נגזרת של אסטרטגיה רחבה יותר שמטרתה להביא לקריסתה של ישראל מבפנים והיא חותרת תחת כמה מעקרונות תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל.

תקציר מנהלים

1. הבטחת עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מחייבת את סיום השליטה באוכלוסיה הפלסטינית.

2. התנועה הלאומית הפלסטינית נאבקת ב'כיבוש הישראלי'. כחלק ממאבק זה, הוקמה הרשות הפלסטינית (להלן הרש"פ) לקראת כינונה של מדינה פלסטינית. מגמה זו של כינון מוסדות לאומיים פלסטינים תואמת את האינטרס הישראלי של סיום השליטה.

3. מסמך זה מציג את מגמת 'ההיפוך בעמדה הפלסטינית ביחס לכיבוש' (להלן 'מגמת ההיפוך'). מגמה זו משקפת תפיסה שהאינטרס הפלסטיני/ערבי/אסלאמי הוא המשך ה'כיבוש' הישראלי. לכן יש לסכל את המהלכים שנועדו להביא לסיומו. הפגיעה בכוחותיה ובסמכויותיה של הרש"פ מאיצה את המגמה.

4. 'ההיפוך ביחס לכיבוש' הוא ביטוי נוסף לשחיקה המתמשכת בעיקרון של 'שתי מדינות לשני עמים'. שחיקה זו עלולה להגיע לשיא בשינוי עמדתה של הקהילה הבין-לאומית ואימוץ פיתרון של 'מדינה אחת'.

5. 'ההיפוך ביחס לכיבוש' נגזר מ'אסטרטגיית הקריסה' של מערך ההתנגדות לישראל. מטרתה של אסטרטגיה זו היא לכונן מדינה פלסטינית/ערבית/אסלאמית אחת באמצעות פעולות שיביאו לקריסתה של ישראל מבפנים. על-פי אסטרטגיה זו, המשך הכיבוש מאיץ את קריסתה של ישראל ולכן אין לסיימו.

6. ניצחון החמאס (1/06) והחרם הבין-לאומי על ממשלתו היוו נקודת ציון בהתפתחות 'אסטרטגיית הקריסה' ו'מגמת ההיפוך' והביאו לבחינה מחדש של דרכה המדינית של התנועה: האם לפעול לכינונה של מדינה פלסטינית בגבולות זמניים על-פי ההיגיון של 'תכנית השלבים' או לפירוק הרש"פ על-פי 'אסטרטגיית הקריסה'?

7. כך או כך, עצם שלטונו של החמאס מקדם את 'אסטרטגיית הקריסה' משום שהוא יוצר מבוי סתום מדיני, מעמיק את משבר הייצוג הפלסטיני ושוחק את יכולתה של הרש"פ למשול.

8. מגמות אלו פוגעות ביכולתה של ישראל לסיים את שליטתה באוכלוסייה הפלסטינית. לכן הן מהוות איום ברמת הביטחון הלאומי של ישראל שיש לסכלו.

9. מדיניותה הנוכחית של ישראל מול הרש"פ אינה נותנת מענה לאתגר זה. מדיניות זו, שגובשה בראשית 2006, מכוונת לגרום להפלת החמאס או למהפך אידיאולוגי שלו שיבוא לידי ביטוי בהכרה בישראל, באשרור ההסכמים ובלחימה בטרור – כל זאת מבלי שהרש"פ תקרוס או שייווצר משבר הומניטרי.

10. יתרה מכך, ישראל נקלעה לנחיתות אסטרטגית מול מערך ההתנגדות והחמאס. הכלים שמפעילה ישראל לצורך סיום השליטה בפלסטינים פחות אפקטיביים מאלה שמפעיל מערך ההתנגדות כדי למנוע מישראל פריצת דרך מדינית. ואכן, כשנה לאחר ניצחונו, התמיכה בחמאס לא פחתה, הרש"פ נחלשת ועלולה לקרוס וישראל מתקשה לסיים את השליטה בפלסטינים.

11. מכון ראות טוען כי המענה של ישראל לאיום ההיפוך מחייב:

א. עדכון המדיניות כלפי חמאס: יצירת כתובת פלסטינית – על ישראל לזנוח את מדיניותה הנוכחית ולשקול שתי חלופות:

1) 'מדיניות החשיפה' – על ישראל לאפשר לממשלה פלסטינית בהשתתפות חמאס או בשליטתו למשול. העימות עם החמאס יתבצע בכלים פוליטיים תוך שישראל 'מוליכה' אותו דרך 'מסדרון של החלטות קשות' המעמתות את האידיאולוגיה של התנועה עם צרכי האוכלוסייה. ההכרה בישראל תתגבש מהרמה המעשית (דה-פקטו) לרמה ההצהרתית (דה-יורה);

2) 'מדיניות העימות' – במקרה שפורצת מלחמת אזרחים, תוכל ישראל להכות בחמאס, תוך שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והפת"ח. המטרה היא שהפת"ח ינצח, לכל הפחות בגדה, כך שיוכל לפזר את המועצה המחוקקת והממשלה, לבצר את מעמדו של אבו-מאזן כנשיא ולייצב את המערכת הפוליטית.

ב. עיגון ההפרדה בין ישראל והפלסטינים – ישראל צריכה לקדם את סיום השליטה באוכלוסיה הפלסטינית באמצעות מהלכים חד-צדדיים או הסכמיים, אשר יעבירו כוחות וסמכויות מידיה לידי הרש"פ, על מנת שזו תשא באחריות מלאה לשטחה ולתושביה;

ג. מהלך לכינון מדינה פלסטינית אשר יביא לסיום השליטה הישראלית באופן בלתי הפיך במסגרת הסכם או כתוצאה ממהלכים חד-צדדיים.

למסמך המלא לחצו כאן.