התפרקות כסכנה אסטרטגית

ישראל חייבת להיערך לאפשרות של כישלון התהליך המדיני עם אבו מאזן, שכן פרט לסכנה הברורה של השתלטות החמאס על הגדה, הכישלון עלול להוות מכה אנושה לעיקרון 'שתי המדינות' ולמעמדה של ישראל בזירה הבין-לאומית.

ערן שישון, מעריב, 17/10/07

אף כי צוותי המו"מ הישראליים הפלסטינים עושים מאמץ לגבש מסמך מסכם לקראת הצגתו בוועידה הבין-לאומית באנאפוליס, בין הצדדים שוררת אי-הסכמה אודות טיב והיקף הסוגיות אליהן יתייחס המסמך. הפערים שהתגלו עד כה בין הצדדים הם מהותיים וספק אם ניתן לגשר אליהם. ישראל חייבת להיערך לאפשרות של כישלון התהליך, שכן פרט לסכנה הברורה של השתלטות החמאס על הגדה, הכישלון עלול להוות מכה אנושה לעיקרון שתי המדינות ולמעמדה של ישראל בזירה הבין-לאומית.

בתהליך אוסלו קיבלו ישראל, הפלסטינים והגורמים המובילים בקהילה הבין-לאומית את 'עיקרון שתי המדינות' כהנחת עבודה. אולם לנוכח המבוי הסתום המדיני של השנים האחרונות, גורמים שונים החלו להטיל ספק בישימותו של עיקרון זה. פרט לאי-ההסכמה בין ישראל לפלסטינים אודות סוגיות הליבה, יש הטוענים שגודלו של השטח, הפיזור הגאוגרפי-דמגורפי של האוכלוסייה וסוגיית המשאבים הטבעיים (כגון מים) מונעות את הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא לצד ישראל.

לפני השתלטות החמאס על עזה, נפוצו בקרב הפלסטינים הקריאות להחזרת השליטה הישראלית בגדה וברצועה ולפירוק הרשות הפלסטינית. רובן של קריאות אלה היו ביטוי לייאוש רווח מהכאוס הפוליטי והביטחוני בשטחי הרשות. אולם, ישנם גורמים רדיקליים שונים אשר מקדמים את רעיון פירוק הרשות גם מטעמים אידיאולוגיים. לראייתם, פירוק הרשות יעמיס על כתפי ישראל את מלוא הנטל הדמוגרפי, הכלכלי והפוליטי של הכיבוש ועשוי להביא לקריסתה של ישראל מבפנים, כפי שקרסה דרום אפריקה הלבנה. חידוש המגעים עם בין ישראל ואבו-מאזן בלמו מגמות אלה לעת עתה. אולם אם יקרוס התהליך המדיני מגמות אלה עלולות להתחזק, לחדור ללב השיח פוליטי הפנים-פלסטיני ואולי אף להבשיל לכדי מהפך אסטרטגי פלסטיני בדמות דרישה מישראל לשוויון זכויות אזרחי מלא.

בהקשר זה, ישראל צריכה להביא בחשבון גם את סוגיית הפלסטינים אזרחי ישראל, אשר לכאורה אינה חלק מסדר היום של התהליך המדיני. בשנים האחרונות מדיניות ישראל כלפי אזרחיה הפלסטינים הפכה מושא לביקורת, מעקב והתערבות מצד הקהילה הבין-לאומית. ההשוואות בין מדיניות ישראל כלפי אזרחיה הפלסטינים לבין מדיניות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הפכו נפוצות לאחרונה. קריאת התגר 'במסמכי החזון' של הפלסטינים אזרחי ישראל על אופייה היהודי של המדינה, תורמת גם היא לשיח האנטי-ציוני הבין-לאומי.

כישלון התהליך המדיני עלול להיות מכת מוות למחנה הפלסטיני המתון ולעיקרון הפשרה ההיסטורית. השילוב בין דרישה פלסטינית אפשרית למדינה אחת, לבין דה-לגיטימציה בסיסית לישראל ומתח מתמשך בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים, עלול להאיץ את ההיפוך בעמדתן של המדינות והמוסדות המובילים בקהילה הבין-לאומית ביחס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מענה לאתגר זה אינו מתמצה בשיפור ההסברה בלבד, ויש להתייחס אליו כנקודת תורפה בביטחון הלאומי. ישראל חייבת להיערך לתרחיש של כישלון השיחות. העקרונות המרכזיים בהערכות כזו הם חיזוק מוסדות הרשות כך 'שתשרוד' קריסה אפשרית של השיחות, ועיגון עיקרון ההפרדה בין ישראל והפלסטינים באמצעות שימוש בצעדים חד-צדדיים או הסכמיים. מבחינת ישראל, מטרת ועידת אנאפוליס צריכה להיות בראש ובראשונה חיזוק של עיקרון שתי המדינות כבסיס לתהליך המדיני.