אבו מאזן משדר – ישראל קולטת?

לקריאתו של אבו מאזן לחייב את ישראל לאפשר לפלסטינים להשתמש בקוד חיוג בינלאומי עצמאי משמעויות טכניות ומדיניות ביחס למעמד המשפטי של הרשות.

בועידת המדע והאינטרנט הבינלאומית של האו"ם שנערכה בתוניס (11/61) טען אבו מאזן: "אין לנו קווי טלפון ישירים, אין לנו קוד חיוג בינלאומי ואין לנו שליטה על תדרי הרדיו... החברות הסלולריות הישראליות 'פולשות' לשטח הפלסטיני".

אבו מאזן קרא לקהילה הבינלאומית לחייב את ישראל לאפשר לעם הפלסטיני להשתמש באמצעי התקשורת באופן חופשי וללא התערבות ישראלית (אל-ג'אזירה, (50/11/71)

לסוגיה זו משמעיוית טכניות, סמליות ומדיניות.

מה הסוגיה?

בהסכם הביניים נקבע כי – (נספח III, תוספת 1, סעיף 36):

  • "ישראל מכירה בכך שלצד הפלסטיני יש זכות להפעיל מערכות תקשורת עצמאיות, לרבות רשתות בזק ורשת טלוויזיה ורשת רדיו...לצד הפלסטיני יש זכות להקים רשתות לווינים לשירותים שונים, למעט שירותים בין-לאומיים" (ב.1,ב.2);
  • "הוראות אלו יחולו בין הצדדים עד למועד שבו יסכימו שני הצדדים על התקנה והפעלה של 'שער בינלאומי", וכן קוד בינלאומי, לצד הפלסטיני" (ד.5.ג,ד).

קוד חיוג בינלאומי הוא אחד הסממנים של ריבונות מדינית. לכל המדינות בעולם יש קוד כזה, אשר מוקצה להן על ידי הארגון הבין לאומי לתקשורת International Telecommunication Union (ITU).
לרש"פ כבר הוקצה קוד חיוג בין-לאומי - 970. ואולם קוד זה טרם הופעל. קרי, קוד החיוג הבין-לאומי של הרש"פ נותר קוד החיוג של ישראל. לכן, למשל, כשמחייגים לעזה מארה"ב מחייגים למעשה לישראל.
היעדר קוד חיוג בין-לאומי הנו דוגמה לכך שלרש"פ אין כוחות וסמכויות מלאות של מדינה. דוגמאות נוספות הנן: היעדר נציגויות דיפלומטיות, איסור על חברות בארגונים בין-לאומיים ועוד.
מציאות זו נובעת מהשילוב בין מבנה תהליך אוסלו (מדינה פלסטינית לאחר הסדר הקבע), מחד, לבין שיתוף האינטרסים בין ישראל ואש"ף, מאידך. לכן, עפ"י הסכם הביניים (59/9), סמכויותיה הרשמיות של הרש"פ בזירה הבין-לאומית מוגבלות.


למה זה חשוב? למה עכשיו?

העמדות ביחס לכינון מדינה פלסטינית בגבולות זמניים (מפג"ז):

  • עמדת ישראל משקפת את ההנחה כי לפלסטינים יש אינטרס בהקמתה של מדינה ובהקדם, גם אם בגבולות זמניים. לפיכך, בתמורה לכינון מדינה זו יהיו הפלסטינים מוכנים להשלים עם מגבלות על ריבונותם ובכלל זה הגבלות על התחום האלקטרומגנטי.
  • בעבר, הפלסטינים דרשו מדינה גם אם בגבולות זמניים וישראל התנגדה; כעת הפלסטינים מתנגדים למדינה בגבולות זמניים (אבו-מאזן בניו-יורק טיימס, 5002/2/41), בעוד שישראל דבקה במתווה מפת הדרכים הקוראת לכינונה של מפג"ז בשלב השני.
  • חוסר עקביות בצד הפלסטיני? – התביעה לריבונות בתחום האלקטרומגנטי אינה עולה בקנה אחד עם ההיפוך בעמדה הפלסטינית ביחס למפג"ז: מצד אחד, הפלסטינים מתנגדים למפג"ז; מצד שני, הם חותרים לסממנים של מדינה לפני כינון גבולות הקבע.


מאבק דיפלומטי-משפטי אודות סיום האחריות הישראלית על רצועת עזה:

  • לאחר ההתנתקות מתנהל מאבק בין ישראל לפלסטינים לגבי סוגיית מעמד עזה: ישראל טוענת כי ההתנתקות והסכם רפיח – משמעם סוף כיבוש וקץ האחריות הישראלית כלפי עזה. הפלסטינים טוענים כי הכיבוש והאחריות טרם הסתיימו.
  • סוגיית עצמאותה של מערכת התקשורת הפלסטינית הנה מופע נוסף במסגרת מאבק זה. לדוגמה: אם ישראל טוענת שעזה היא "חוץ לארץ", מדוע נשמרת הקידומת הישראלית – 279?
  • קוד חיוג לעזה בלבד מבחין בין עזה לגדה. הפלסטינים טוענים כי עזה והגדה הן יחידה טריטוריאלית אחת. לכן לכאורה הפלסטינים עשויים להתנגד להקצאת קוד חיוג בין-לאומי לעזה בלבד. ישראל יוצרת מציאות של בידול מעשי משפטי ומדיני בין עזה לגדה. לכן לכאורה, ישראל עשויה לתמוך בהפעלת קוד החיוג הבינלאומי בעזה בלבד.


כיווני חשיבה ופעולה

תחום התקשורת הוא אחד מן הממשקים בין ישראל לבין הישות הפלסטינית. בעקבות מפת הדרכים וההתנתקות, על ישראל לעצב מחדש את מדיניותה ביחס למעמדה המדיני של הרש"פ, ובכלל זה גם ביחס לתחום התקשורת:

  • מי מוביל את נושא התקשורת? במוקדם או במאוחר, הפלסטינים צפויים לשלוט בתחום התקשורת (טלפוניה ורשתות סלולאריות) במרחב הריבוני שלהם. על ישראל לגבש מדיניות אחידה לתכנון יציאתה מתחום התקשורת במרחב הריבוני הפלסטיני.
  • שחרור אילוצים של הסכם הביניים – הסכם הביניים כולל סעיפים המגבילים את הכוחות והסמכויות של הרש"פ במנותק מן ההגיון המדיני הנוכחי של מפת הדרכים לאחר ההתנתקות. לפיכך, על ישראל לשקול שחרור אילוצים אלה ובכלל זה מתן קידומת בינלאומית פלסטינית, כינון נציגויות זרות ברש"פ, כינון נציגויות של הרש"פ בחו"ל ועוד.
  • מעמד נבדל לעזה – ישראל צריכה לבחון הכרה במעמדה העצמאי של עזה מבחינת ההיבט התקשורתי. בכך תוכל לחזק את ההבדל הקיים בין מעמדה של עזה כ"שטח פלסטיני" לעומת הגדה.