אש"ף

הארגון לשחרור פלסטין הוא ארגון הגג של מרבית הארגונים הלאומיים הפלסטינים, אשר הוכר על-ידי מדינות ערב, האו"ם, ארה"ב וישראל כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני.

הגדרה

המונח ה"ארגון לשחרור פלסטין" (להלן - אש"ף) מתייחס לארגון הגג של מרבית הארגונים הלאומיים הפלסטינים1. מאז שנות ה- 70, אש"ף מוכר כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני.

רקע

אש"ף הוקם ב- 1964 ביוזמת מצרים, ונועד לייצג את הפלסטינים בפזורה כארגון הגג של הארגונים הפוליטיים הפלסטינים. אחרי מלחמת 1967 השתחרר הארגון במידה רבה מתלותו במצרים ושאר מדינות ערב, והחל צובר פופולריות ולגיטימיות בקרב הפלסטינים.

בשנת 1968, השתלטה תנועת הפת"ח על הארגון. מנהיג ומייסד הפת"ח, יאסר ערפאת, נבחר ליו"ר הוועד הפועל של אש"ף (2/69).

ב- 1964 פירסם הארגון את האמנה הלאומית הפלסטינית (אמנה זו תוקנה ב- 1968 אחרי השתלטות הפת"ח). באמנה מופיעה מטרתו העיקרית של אש"ף: שחרורה של פלסטין וחיסול מדינת ישראל. אש"ף לא הכיר בישראל או בזכויותיו של העם היהודי לבית לאומי בפלסטין המנדטורית, וניהל מאבק מזויין כנגד יעדים ישראליים בארץ ובעולם.

תכנית השלבים (6/74) של אש"ף קובעת כי הארגון ישלוט על כל חלק מחלקי פלסטין שישוחרר, במטרה להמשיך את המאבק בישראל. יש שטענו שהייתה זו הוכחה לכך שהארגון יהיה מוכן לשקול פשרה טריטוריאלית, בשל הבנתו כי חיסול ישראל אינו עומד על הפרק2.

בוועידת רבאט (10/74) הוכר אש"ף ע"י מדינות ערב כנציגו הלגיטימי והבלעדי של העם הפלסטיני. כתוצאה מכך, זומן ערפאת לנאום בעצרת האו"ם ואש"פ קיבל מעמד של משקיף בעצרת הכללית של האו"ם.

מדינת ישראל לא הכירה באש"ף וראתה בו ארגון טרור. אי הנכונות להתדיין עימו ישירות ו/או בעקיפין הביאה את ישראל לנסות וליצור מסגרות חלופיות לפתרון הבעיה הפלסטינית. בהסכם המסגרת למו"מ עתידי עם הפלסטינים שהיה חלק מהסכמי קמפ דיוויד 1978 (9/78), קבעו ישראל ומצרים את המתכונת הראשונית למבנה התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני - זאת ללא שיחות ישירות עם נציגים פלסטינים, ובכללם אש"פ. ישראל התעקשה גם בוועידת מדריד (10/91) שלא לדון ישירות עם אנשי אש"ף.

בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה (12/87), הכריז ערפאת בכינוס של המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף (15/11/88(, על העצמאות הפלסטינית בהסתמך על החלטת העצרת הכללית 181. בכינוס אש"ף הזכיר בפעם בראשונה את החלטה 242 (ר' החלטות 242 ו-338).

קריסתה הסופית של האופציה הירדנית(7/88) וכישלון ההידברות עם הנהגה פלסטינית מקומית, הביאו לשינוי בדפוס החשיבה הישראלי. הצהרת העקרונות (9/93) נחשבה לאבן דרך היסטורית ביחסים בין ישראל לפלסטינים. בחליפת המכתבים בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין יו"ר אש"פ יאסר ערפאת, הכירו הפלסטינים בזכותה של ישראל להתקיים והתנערו מדרך הטרור ואילו ישראל הכירה באש"ף כנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני. חליפת מכתבים זו הובילה לטקס חתימה על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון (13/9/93).

בהתאם להצהרת העקרונות, נחתם הסכם עזה ויריחו (5/94) והוקמה הרשות הפלסטינית שהורכבה ברובה מאנשי אש"ף. בעקבות הסכם זה, שב ערפאת לעזה (7/94). כיום ערפאת מכהן כיו"ר הפת"ח, יו"ר אש"ף ויושב ראש הרשות הפלסטינית.


1 מבין הארגונים הבולטים שהרכיבו את אש"פ: פת"ח, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית העממית - המפקדה הכללית (עד 84) , החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, אל-צאעקה (עד 84), חזית השחרור הערבית, חזית השחרור הפלסטינית וחזית המאבק העממי הפלסטיני.

2 אחרים פרשו את תהליך אוסלו כשלב נוסף בתכנית השלבים, לקראת המשך המאבק מול ישראל.

מקורות נוספים

ארנון-אוחנה יובל ואריה יודפת, אש"פ: דיוקנו של ארגון, תל אביב: מעריב, 1985

בכור גיא, לקסיקון אש"ף, תל אביב: משרד הביטחון, 1991

רולף שילה הטיס, לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, תל אביב: כתר, 1998, עמ' 50-57

רובינשטיין דני, ערפאת, זמורה, 2002

Rubin Barry, Revolution until Victory: The Politics and History of the PLO, Harvard University Press; (March 1, 1994)

Rubin Barry and Judith Rubin Colp, Yasir Arafat: A Political Biography, Oxford University Press, 2003