החלטות 242 ו-338

החלטות 242 ו-338 עומדות בבסיס התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני וקוראות ליישוב הסכסוך על בסיס פשרה טריטוריאלית ופתרון בעיית הפליטים הפלסטינים

הגדרה

המונח החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338 עוסקבשתי החלטות, אשר התקבלו במועצת הביטחון של האו"ם. החלטה 242 התקבלה לאחר מלחמת 1967 (11/67) ואילו החלטה 338 התקבלה במהלך מלחמת 1973 (10/73).

רקע

החלטות 242 ו-338 קוראות לפיתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי על בסיס פשרה טריטוריאלית. משמעות אימוצן על ידי גורמים ערביים, היא הכרה במדינת ישראל.

ואכן, התהליך המדיני בין ישראל לצד הערבי, ובכלל זה הסכמי קמפ-דיוויד 1978 בין ישראל למצרים (9/78), חוזה השלום בין ישראל למצרים (3/79), ועידת מדריד (10/91), חוזה השלום בין ישראל לירדן (10/94), ומבנה התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני מאז 9/93 - מבוססים על החלטות אלו.

תוכן ההחלטות

סעיפיה העיקריים של החלטה 242 (11/67), שהתקבלה במועצת הביטחון, קוראים:

נסיגה של כוחות מזויינים ישראליים משטחים שנכבשו במלחמת 1967, שימת קץ למצב הלוחמה והכרה הדדית "של כל מדינה באזור וזכותה לחיות בשלום, בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשית מאיומים או ממעשים של שימוש בכוח";

השגת יישוב צודק של בעיית הפליטים.החלטה 338 (10/73) חוזרת ומאשררת את החלטה 242 וקוראת לצדדים להתחיל במו"מ במגמה לכונן שלום.

משמעות

משמעות ההחלטות מהווה מושא לויכוח מדיני ומשפטי בעיקר בשתי נקודות עיקריות:היקף הנסיגה הישראלית – הסעיף הראשון של החלטה 242 הוא מושא לויכוח בשל הבדלים בין הנוסח האנגלי לצרפתי. בנוסח האנגלי מדובר על נסיגה ישראלית מ"שטחים" (“..from territories..”) – קרי ללא הא הידיעה. בנוסח הצרפתי מדובר על נסיגה ישראלית "מן השטחים" (“..des territoires..”), קרי עם הא הידיעה, אשר פורש כמחייב נסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו.

פתרון בעיית הפליטים – החלטה 242 מדברת על "פתרון הוגן" (“..just settlement..”) לבעיית הפליטים מבלי להתייחס לפתרון הפרטני המופיע בהחלטת העצרת הכללית 194. הצד הערבי וגורמים נוספים מפרשים את החלטה 194 ככזו המעגנת את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. לפיכך, ישראל רואה בהחלטה 242 ככזו אשר אינה מעגנת זכות שיבה ולכן כבסיס אפשרי לפתרון בעיית הפליטים. הצד הערבי טוען כי החלטה 194 היא הפרשנות של המונח "פתרון הוגן" לבעיית הפליטים המופיע בהחלטה 242.

מקורות נוספים
רולף שילה הטיס, לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, תל אביב: כתר, 1998, עמ' 203-204